<h1>ראבי"ה סימן אלף מ"ז</h1>
<h2>דף כד:</h2>
והא דשאלת מהא דאמר רבא [סנהדרין מ"ז ע"ב] הזמנה לאו מילתא היא ואמרינן רבא מאי טעמא לא גמר שם שם מעגלה ערופה וכו', וקשי' והא אמר רבא בפרק בתרא דכריתות [כ"ד ע"ב] דעגלה ערופה אינה נאסרת אלא לאחר עריפה, אלמא דלא מיתסרא בהזמנה אלא במעשה. איכא למימר דההיא רבה בריה דרבא. ושנויי דחיקא לא משנינן לך. (אין) [אך] זה עיקר הפירוש, הזמנה היינו ממש אורג בגד למת שעושה מעשה ומזמינו. אבל בגד ארוג ואחר כך הזמינו למת בדיבור שיאמר בגד זה למת אני מזמין, אפילו אביי מודה דאינה הזמנה. וראייה לדבריי, דאביי יליף לה [מעגלה ערופה דירידתה אוסרתה ורבא יליף לה] מע"ז דמשמשי ע"ז אינן אסורין עד שיעבדו. ותחילה אבאר לך השרשים וממילא תתרווח שמעתתא. זה הכלל בכל מקום שעשאן מתחילה לכך, כגון נפש שבנאו מתחילה לשם [מת, וכן סודרא דאזמניה לשם] תפילין וצר ביה או רמא ביה בנפש המת, אסור להשתמש בו דבר אחר אפילו אחר שפינהו. כדשנינו התם [סנה' מ"ח ע"א] לא צריכא אע"ג דפנייה, אבל במקום שמתחילה בנאו לנפש לשם חי לדור, כדאמרי' בערובין [נ"ה ע"ב] נפש שיש בו דירה לחזן, או סודר שנעשה סתמא למה שיצטרך, ושוב אזמניה וצר ביה, כל זמן שלא פינהו אסור להשתמש ביה אבל לאחר שפינהו מותר. והיינו דקאמר רב חסדא אם היה מכירו [סנה' שם] חולצו. וטעמא שהרי אם נעשה מתחילה למת היה נאסר אפילו פינהו, וכשחלצו, שאר הנפש שבנאו לשם חי לדירה לא נאסר מתחילה כי אם בהזמנה, הילכך מותר לאחר שפינהו. וכן דנתי לפני חמי רבינו אב"ן ז"ל והודה לדבריי. ודקית ואשכחית ראייה בפרק כל הצלמים [ע"ז מ"ז ע"ב] שלש בתים הם בית שבנאו מתחילה לשם ע"ז הרי זה אסור, פירוש עד שיבטלנו גוי, ומפרש בגמרא אפילו לא עבדו דהזמנה מילתא היא גבי ע"ז גופה וסבירא ליה כמ"ד ע"ז אסורה אפילו לא נעבדה. וזה הבית פר"ש [שם] כגון שרוצה לעבוד הבית עצמו. והסוגיא מוכחת כך. סיידו וכיידו לשם ע"ז נוטל מה שחידש, ופי' כגון שלא עבדו, משמע הואיל שהבית עצמו לא נעשה לשם ע"ז מתחילה וגם לא עבדה, דיי לנו בנוטל מה שחידש (ופי' שלא עבדו משמע) שאותו הזמין לע"ז. הכניס לתוכה ע"ז והוציאה הרי זה מותר, פירוש שהבית [ש]הוא תשמיש לע"ז [ש]לא נעשה מתחילה לע"ז לשמש אינו אסור אלא כשהע"ז בתוכו. מיהו קא חזינן דאפילו בע"ז גופה אינו חשוב הזמנה אם לא יעשה מעשה, וכ"ש בתשמישי ע"ז שאינו ע"ז אם לא יעשה שום תיקון. אבל בלא מעשה אין ק[רו]י הזמנה. הילכך בדיבור בעלמא שאמר אני רוצה שיהא אותו דבר לתשמיש פלוני אינו הזמנה. מיהו לרבא דגמיר ממשמשי ע"ז, הא אמרינן [ע"ז שם] הכניס לתוכה ע"ז והוציאה הרי זה מותר לאחר שפינה הבית, אבל כל זמן שהוא בתוכו אסור. והכי נמי גבי מת שנתנו לתוך נפש שבנאו לשם חי לדירה, דכי לא הוסיף נמי כל זמן שהמת בתוכו אסור בהנאה ולאחר שפינהו שרי. והיינו צר ביה ולא אזמניה ואזמניה ולא צר ביה. והיינו כמו משמשי ע"ז עד שלא יעבדו דשרי לכ"ע. והכא גבי הכניס לתוכה ע"ז, התם קתני אפילו מתחילה דעתו לפנותו כי הוציא שרי בהנאה הואיל ולא נעשה מתחילה לכך. והשתא (אפילו) אתי' שפיר דיליף מעגלה ערופה דאיכא מעשה הזמנה. ורבא גמר ממשמשי ע"ז דלא אסירי אלא במעשה והזמנה כאשר הוכחנו. ועל זה הדרך מפרשי' כולה סוגיא התם. ודאמר רב חסדא האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילי וכו', כגון שעשאו מתחילה לכך כדמוכח בסוף שמעתתא, ת"ש כיס שעשאו להניח בו תפילין אסור להניח בו מעות כדרב חסדא, אלמא דרב חסדא כשעשאו לכך מתחילה מיירי. ויתד היא שלא תמוט.
